האושפיזין בסוכה: האורחים העתיקים ומה הם יכולים ללמד אותנו היום
בכל ערב של חג הסוכות מזמינים לסוכה אורח עליון אחר. על מקורו של מנהג האושפיזין, משמעותו ועל הגרסאות החדשות שלו.
הסוכה היא אולי המבנה הצנוע ביותר במסורת היהודית. כמה דפנות, סכך של ענפים או מחצלות, קישוטים שהילדים הכינו בגן, ושולחן שמשפחות שלמות מצטופפות סביבו במשך שבעה ימים. אבל על פי מסורת עתיקה, הסוכה מארחת גם אורחים מכובדים במיוחד, כאלה שלא רואים בעין. אלה האושפיזין, שבעת אבות האומה, שמגיעים לסוכה בכל אחד מימי החג. המנהג הזה, שמקורו בספרות הקבלה, הפך לאחד הסמלים היפים של החג ומעורר עניין גם בקרב מי שאינם מקובלים כלל.
מה הם האושפיזין
המילה אושפיזין היא ארמית, ופירושה אורחים. היא קרובה למילה הלטינית שממנה נגזרו המילים הוספיטל והוספיטליטי, כלומר אכסניה והכנסת אורחים. על פי ספר הזוהר, בכל יום מימי חג הסוכות נכנסים לסוכה שבעה אורחים עליונים: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד. בכל ערב אחד מהם עומד בראש וחבריו מצטרפים אליו.
הזוהר מוסיף רעיון חשוב: האורחים העליונים לא באים לסוכה שבה אין מקום לעניים. מי שמזמין את האבות אך אינו מזמין אנשים נזקקים, נאמר שם, האורחים העליונים מתרחקים משולחנו. כלומר, מנהג האושפיזין קשור בטבורו למצוות הכנסת אורחים ולמתן צדקה, והוא לא נועד להיות טקס מיסטי מנותק מהמציאות.
הסדר והמשמעות
בקבלה מקבל כל אחד מהאושפיזין משמעות של מידה או תכונה. אברהם מייצג את החסד, הנתינה ללא גבולות. יצחק מייצג את הגבורה, היכולת לצמצם ולהציב גבולות. יעקב מייצג את התפארת, האיזון בין השניים. משה מייצג את הנצח, אהרן את ההוד, יוסף את היסוד ודוד את המלכות. בעיני המקובלים, כל ערב של החג הוא הזדמנות להתבונן במידה אחרת ולחזק אותה בתוכנו.
גם מי שאינו מתחבר לשפה הקבלית יכול להיעזר במבנה הזה. אפשר להקדיש כל ערב לדמות אחרת, לספר עליה את הסיפורים מהתנ״ך ולשאול מה היא יכולה ללמד אותנו. אברהם ושרה פותחים את האוהל לשלושה זרים, יוסף סולח לאחיו, דוד מנגן ורוקד. כל אחת מהדמויות היא עולם ומלואו, והשיחה סביבן יכולה למלא ערב שלם.
הטקס עצמו
בקהילות רבות נוהגים לומר בכניסה לסוכה בכל ערב נוסח קצר של הזמנה בארמית, שבו קוראים לאורחים העליונים להיכנס ולשבת. בקהילות מסוימות מקצים כיסא מיוחד ומקושט לאושפיז של אותו ערב, בדומה לכיסא של אליהו בברית המילה. במשפחות חסידיות נהוג לשיר ניגונים מיוחדים, ובבתי יוצאי צפון אפריקה יש מנהגים של פיוטים לכבוד האורחים.
בנוסף, נהוג לתלות בסוכה שלטים ותמונות עם שמות האושפיזין, ופעמים רבות הילדים מכינים אותם בעצמם. זו דרך נחמדה לשלב את הדור הצעיר במנהג ולספר להם את הסיפורים התנ״כיים שמאחורי כל דמות.
אושפיזין נשיים ואושפיזין חדשים
בעשורים האחרונים התפתח מנהג חדש: הזמנת אושפיזין נשיים לצד האבות. ברשימות שונות מופיעות שרה, רבקה, רחל, לאה, מרים, אביגיל, אסתר, חנה, דבורה ורות. יש מי שמזווגים כל אמא לאב מסוים, ויש מי שמקדישים לנשים ערבים נפרדים. המנהג הזה התקבל בקהילות רבות, הן ליברליות והן אורתודוקסיות מודרניות, והוא מעשיר את השיחה בסוכה בדמויות ובסיפורים נוספים.
משפחות אחרות לוקחות את הרעיון צעד קדימה ומזמינות אושפיזין אישיים: סבים וסבתות שהלכו לעולמם, דמויות היסטוריות שהן מעריכות, או אנשים שהשפיעו על חייהן. כל אחד מבני המשפחה מספר על האורח שבחר ומסביר למה. זו דרך מרגשת להנציח, לזכור וליצור קשר בין הדורות.
הכנסת אורחים כערך
המסר העמוק של האושפיזין הוא שהסוכה צריכה להיות פתוחה. דווקא בחג שבו יוצאים מהבית הקבוע אל מבנה ארעי, המסורת מזכירה שגם הביטחון והבית שלנו זמניים, ושהעושר האמיתי הוא היכולת לחלוק. הנה כמה דרכים מעשיות לקיים את רוח המנהג:
- להזמין לסוכה שכנים חדשים, עולים חדשים או אנשים שחוגגים לבד
- לתרום לארגון שמחלק מזון לחג או להשתתף בבישול משותף
- להקדיש כל ערב לשיחה על דמות אחרת ועל התכונה שהיא מייצגת
- לבקש מכל אורח בשר ודם לספר על אושפיז שהיה רוצה להזמין
הסוכה עצמה: ארעיות כמסר
כדי להבין את האושפיזין כדאי לחזור לסוכה עצמה. התורה מצווה לשבת בסוכות שבעת ימים כדי לזכור שבני ישראל ישבו בסוכות בצאתם ממצרים. חכמים נחלקו אם מדובר בסוכות ממשיות או בענני הכבוד שליוו את העם במדבר, אבל בשני הפירושים עומד במרכז רעיון ההגנה שאינה תלויה בקירות עבים. ההלכה דורשת שהסכך יהיה דליל מספיק כדי לראות דרכו את הכוכבים, ושהמבנה יהיה דירת ארעי ולא בית של קבע.
הארעיות הזאת יוצרת חוויה מיוחדת. כשיושבים בסוכה, הרוח נכנסת, הקולות של השכנים נשמעים והגבולות בין הבית לבין העולם מיטשטשים. במובן הזה, הסוכה היא המקום הטבעי לאירוח. קשה לסגור את הדלת בפני אורח כשאין דלת של ממש. האושפיזין, אם כן, אינם תוספת מקרית לחג, אלא ביטוי של רוחו: בשבוע שבו אנחנו יוצאים מאזור הנוחות של הבית, אנחנו גם מתבקשים לפתוח את הלב ולפגוש את מי שבדרך כלל נשאר מחוץ לשולחן שלנו.
הסוכה כמרחב של מפגש
בישראל הסוכות נבנות במרפסות, בחצרות, במגרשי חניה ובפינות של גינות ציבוריות. הן יוצרות לשבוע אחד מרחב ביניים בין הבית לרחוב, בין הפרטי לציבורי. מנהג האושפיזין מוסיף למרחב הזה ממד נוסף, של מפגש עם העבר ועם האחר.
בסופו של דבר, השאלה שהאושפיזין מציבים פשוטה ומאתגרת: את מי אנחנו מזמינים לשולחן שלנו, ואת מי אנחנו משאירים בחוץ. מי שמזמין את אברהם צריך לזכור שאברהם עצמו ישב בפתח האוהל וחיכה לעוברים ושבים. אולי זה המסר החשוב ביותר של החג: שהאורחים העליונים מגיעים רק לסוכה שבה יש מקום גם לאורחים מן היישוב.
